יום שישי, 25 בדצמבר 2009

קטע מהספר "מאה ילדים שלי" - לנה קיכלר



הלכתי הביתה בעיניים דומעות. הלכתי מכיכר-השוק דרך רחוב דלוגה, הרחוב הארוך והאפל. עד עתה הייתי נמנעת תמיד מלעבור שם, וידעתי היטב מפני מה... ידעתי כי במפנה של הרחוב הזה, ממול תחנת החשמלית, עומד בית נורא, הוא בית "הוועד היהו די" בקראקוב, ובו סובבת ונוהמת כל היום טחנה של רוח... והיא טוחנת את צערם וצרותיהם של שרידי המלחמה היהודיים. נמנעתי מלעבור לפני הבית הזה, משום שלא היה בכוחי לשוב ולחיות בתוך מהומה סיוטית של הסבל היהודי המרוכז בין הקירות האלה.

אבל עכשיו נשתנה משהו בקרבי, והלכתי בדרך ההיא...

פתאום נתעוררה תנועה לפני פתח השער. מישהו פרץ במרוצה מבפנים, וצעק משהו בקול. בהמון באה חיות, הכול התחילו צועקים ומודיעים זה לזה וממהרים להיכנס בשער. הבחנתי רק במילה אחת: "רשימות,."

מישהו הופיע בחלון של קומה ב', והתחיל מכריז ומודיע בקול רם:

- רשימות

הגיעו! באו! רשימות של ניצולים חדשים מבוכנוואלד וממאוטהאוזן! עכשיו קמה אנדרלמוסיה גמורה. כולם יחד התחילו נדחקים אל השער.

כבר עמדתי סמוך לשם גם אני, להתבונן מקרוב אל המתרחש כאן. פתאום הגיע אליי, מבעד לצעקות ולמהומה, קול בכיו של ילד. תחילה חלוש, ואחר מתחזק. ומיד נתברר, שלא קול אחד הוא הבוכה אלא כמה קולות, וצוויחה דקה ילדותית השמיעה מילה אחת: הרגל!

מיד נדחקתי ונכנסתי פנימה, ומצאתי ילדים בוכים במעבר. הם היו ארבעה, כולם בנים. שלושה מהם באותו גובה בערך, כבני שלוש, ואילו אחד צעיר יותר בהרבה, והוא שכב על רצפת האבן בתון שלולית שתן. ראשיהם היו מגולחים עד לעור, הם ההזיקו זה את זה בכותנותיהם המרוטבות, וכולם בכו יחד. אחד מהם, שחור ומלוכלך ביותר, החזיק ברגלו וצעק בבכיו:

- הו, כואב ! מאוד כואב !

מראיהם היה נורא. היו להם מורסות מוגלתיות על הראש, ידיהם ורגליהם היו ככפיסים יבשים, ורק כרסם הייתה נפוחה. את פניהם אי-אפשר היה לראות היטב, כי הדמעות ומיץ-האף הירוק כיסו אותם.

ניגשתי אל אישה אחת במטפחת ושאלתי : מי הם הילדים האלה ?

- אינני יודעת - השיבה לי - הם עומדים פה ואינם מניחים להזיזם ממקומם. רציתי להכניס אותם אל הוועד, אבל התחילו לצרוח, כאילו רציתי לדחוף אותם לתוך התנור...

- מישהו השליך אותם פה - נענה ואמר יהודי אחר בעברו - זה היה מישהו ממנזר.

***


נשארתי לבדי עם כל הילדים. הם היו כחמישים, ואולי יותר מזה. וכי אפשר היה לספור אותם ? הם התרוצצו על-פני החדר כמטורפים. נתקלו זה בזה, הרביצו זה בזה, וסחבו בשערות, ולאחר שפגעו, ברחו אל הפינות להתחבא - אף-על-פי שלא היה בפינות האלה שום דבר שאפשר היה להסתתר מאחוריו. בחדר לא היו שום רהיטים מלבד שולחן ארוך, כמה ספסלים שאינם עומדים ביציבות וכמה כיסאות פיסחים. בפינה אחת מוטלות היו על הרצפה כמה שמיכות מלוכלכות, ובשמיכות האלה התחפרו הילדים והתחבאו, כמו בערמות הסמרטוטים לפני הסלקציה במחנה...

עכשיו הקיפו אותי הילדים בידיים שלוחות ובעיניים רעבות וצעקו: "לאכול! תני מרק !" ילדה קטנה סרטה אותי מתחת לשמלה, בברכי, סרטה ומשכה את שמלתי וצעקה: "לי תני מרק !" נער קשיש ממנה דחף אותה מעליי והתחיל בודק את כיסיי, כשהוא מושך את מעילי בכל כוחו למטה. רציתי להוציא מידיי את הילד המוטל על זרועי בלא תנועה ולהניחו באיזה מקום, אבל לא יכולתי לצעוד צעד אחד קדימה, כל סבוני הילדים. הם נפנפו לפני עיניי בסיריהם הריקים, וצעקו בכל כוחם: "מרק! מרק!"

... לאט ובלי חיפזון, בלטפי את ראשי הילדים המכוסים פצעים ומורסות, נדחקתי ועברתי עם פלוש שלי את קרן-הזווית, ושם הנחתי אותו על שמיכה. אחר כך פניתי אל הילדים ואמרתי: "בואו אליי, ילדים! נעשה מעגל, נשחק"? אבל שום ילד לא שלח אליי יד... הילדים לא ידעו מה אני רוצה מהם. לא ידעו מה זה לשחק... "ובכן" אמרתי להם, "נשב יחד עם השמיכות, ואני אספר לכם מעשייה. פעם אחת היה מלך גדול..." אבל הילדים לא הקשיבו.

- לאכול! לאכול! – הפסיקו את דבריי – לחם תני לנו! מרק! מרק!

פילסתי לי דרך בין כל הנדחקים בחצר והתחלתי רצה בכל כוחי הביתה. מאז שגרתי בקראקוב לא רצתי הביתה מהר כל כך. תמיד הייתי גוררת רגליי כזקנה, ועתה הייתי קלת-רגליים וזריזה. בחנות קטנה, לא הרחק מן הבית, קניתי כמה כיכרות-לחם ב"שחור".

..אך נכנסתי, נתגלו לעיניי שנית אותה ערבוביה ואותו לכלוך, ואותם הקולות והצווחות החרישו את האוזניים. לא האמנתי שאצליח להתגבר על המהומה הזאת. אבל מיד העליתי על דעתי את כוח-הקסם הצפון עמי בילקוטי.

- ילדים! - צעקתי בקול רם. - הבאתי לכם לחם!

הילדים הביטו בי תחילה באי-אמון, אך מיד ניגשו כמה מהם אל ילקוטי, והתחילו ממשמשים בו. שמתי את הילקוט על השולחן, פתחתיו והראיתי מה שיש בתוכו. אותו רגע התחילו הילדים נדחקים ונדחפים אליי בכוח.

- מי שיתיישב על השמיכה בשקט, הוא יקבל ראשון - הכרזתי.

כל הילדים מיהרו להתיישב על השמיכות. פקדתי שיהיה שקט. בחרתי שתי ילדות קשישות לעזור לי, והתחלנו מחלקים לילדים את הלחם. אוי לעיניים שראו באיזו רעבתנות בלעו המסכנים את פרוסותיהם. בהרף-עין אחד נעלמו הכריכים. אחדים החביאו חלק מפרוסתם האכולה מתחת לכותונת וצעקו: אני עוד לא קיבלתי!

- בבקשה, גברתי, היא חטפה לי את חצי הפרוסה מן הפה! - קבלה נערה אחת.

- בשביל כל הילדים יש עוד פרוסה שנייה! - הרגעתי אותם - אכלו לעט, כל אחד יקבל עוד! ואחר-כך דברים מתוקים! במקום לאכול מהר כל-כך, מוטב שתביטו ותראו מה יש על הלחם. לא כל אחד יש לו אותה מריחה , רק עכשיו התחילו הילדים פותחים את כריכיהם ומציצים פנימה:

- הו, לי יש ריבה מתוקה!

- ולי יש חמאה לבנה !

- ולי יש חמאה צהובה עם פירורים (שומן עם שוויסקים).

- תן לי פירור אחד, ואתן לך ללקק פעם אחת את הריבה שלי - התחיל מקח-ומחלף ביניהם.

- כל ילד יאכל את לחמו שלו, ואל ייגע בלחמו של אחר! - הכרזתי - ומי שיהיה ילד טוב, יוכל בעצמו לבחור לו את הפרוסה הנוספת באיזו מריחה שירצה. הילדים התאמצו להיות "טובים". הרשות לבחור הייתה עניין חשוב; כדאי היה להתאמץ למענו. לבסוף נגמרה האכילה והתחילה חלוקת הממתקים. הילדים נרגעו מעט. הם החזיקו עתה את סוכריותיהם בפיהם ומצצו לאט ובנחת, שתספקנה לשעה ארוכה.

אותה שעה, הושבתי על ברכיי בזה אחר זה את הילדים הרכים ביותר והאכלתי אותם. וכן עשו הילדות העוזרות על-ידי. אף את פלוש המסכן שלי האכלתי. עכשיו מן הראוי לרחוץ את הילדים, הרהרתי בלבי, ולנקות מעט את החדר. בפינת החדר היו הברז והשוקת. הזזתי לשם ספסל. הוצאתי את מגבותיי ואת הסבון.

מי מן הילדות הקשישות תוכל לרחוץ ילד, כמו שאימא רוחצת את ילדה ?

- שאלתי.

- אני - התנדבה נערה נקייה לא-גדולה.

- אבל עדיין את קטנה, לא תוכלי. בת כמה את?

- בת שמונה - השיבה הנערה - אך תראי, הגברת, שאני יכולה. אני גה לגברת בלה תמיד עוזרת.

- גם אני יכולה לעזור - נענתה בענווה נערה קשישה, בעלת ידיים אדומות ותפוחות. הצצתי בידיה אלה ורציתי לדחות אותה. אבל היא הקדימתני ואמרה:

- אני בידיים האלה עשיתי כביסה גדולה אצל הגברת שלי, ואת כל הרצפה שטפתי. זה לא כלום שהן אדומות. הן רק נקפאו פעם. זה כבר לא כואב.

- איך קוראים לכן, ילדות?

- אני שמי האנקה פדר - ענתה הנערה הצעירה יותר.

- ואני שמי מאריה קובאלסקה - אמרה הקשישה.

- האם זהו שמך האמיתי?

כן, אני קיבלתי אפילו תעודת-לידה מן הכומר.

- אבל פה כבר לא דרושה לך תעודת-לידה זו של הכומר. פה לא צפויה לך שום סכנה, אם תאמרי מה שמך באמת.

- אבל אני אינני יכולה.

- מפני מה?

- אינני יודעת...

- ובכן, טוב, עכשיו ננסה לעבוד יחד. ניקח תחילה את הילדים הצעירים ביותר.

- פה מחביאה הגברת בלה את המסרק - אמרה האנקה.

- יש לכם בשביל כל הילדים מסרק אחד?

- כן.

האנקה הקטנה עבדה במהירות ובזריזות להפליא. ו"מאריה" גילתה מיד כוח השפעה על הילדים.

- שירתי אצל ילד גרמני - הסבירה לי.

- אלי, אלי! - התפללתי בלבי - עזור לי שאוכל לעזור לילדים הללו! שאוכל להחזיר אותם אל החיים ואל הבריאות, שאוכל להמציא להם את כל הדרוש: את התרופות, את המזונות, את ההלבשה ואת ביתם שאבד להם. שיהיו שוב ילדים ככל הילדים! עזור לי שאוכל להיות להם לאם ולאב! שבמקום ילדתי האחת שאבדה לי אהיה אם למאה ילדים! אלי, אלי, תן לי את הזכות הזאת, את האושר הזה.

(לנה קיכלר, מאה ילדים שלי)

הסרט מאה ילדים שלי, סיפורה של לנה קיכלר ששיקמה יתומים יהודים אחרי השואה


הסרט "מאה ילדים שלי" של הבמאיות, עמליה מרגולין ואושרה שוורץ, המבוסס על הספר "מאה ילדים שלי" שנכתב ע"י לנה קיכלר.
סיפור בית הילדים של לנה קיכלר:


באביב1945 , הגיעה לנה קיכלר, אישה צעירה, בודדה ששרדה את המלחמה, אל בית הוועד היהודי בקרקוב. שם, היא גילתה עשרות ילדים ניצולים בני 3 עד 15, כולם במצב פיסי ונפשי קשה. בבית הוועד היהודי הצטופפו ילדים ששרדו משום שהצטרפו לפרטיזנים, אחרים ששרדו את מחנות הריכוז, וילדים שהוחבאו ע"י משפחות נוצריות ובמנזרים. רבים מהם איבדו את זהותם היהודים והיו אף כאלו שפיתחו זהות נוצרית אדוקה ואפילו אנטישמיות. לנה החליטה לקחת על עצמה אתגר גדול, להקים עבור הילדים בית, ולשקם את הנזק שנעשה להם בתקופת המלחמה האכזרית. הצעד הראשון שהיא נוקטת הוא בניית בית חם, נקי ואוהב עבור מאה הילדים שאספה מבית היתומים. בדרכים שונות ומשונות, היא מצליחה להשיג מימון ואמצעים לבניית בית ילדים בעיירה בזאקופנה שבדרום פולין. מיד לאחר מכן היא אוספת את הילדים ויוצאת עימם לביתם החדש. בבית זוכים הילדים לביגוד נאות, לתנאי דיור מעולים (יחסית למה שהורגלו עד אז), למזון בכמות ואיכות נאותים ולטיפול מסור ואוהב מידי לנה וצוות העובדים. לנה, שהייתה פסיכולוגית במקצועה, יודעת שתהליך השיקום צריך לנגוע גם בעברם של הילדים ולכן היא דואגת לראיין כל ילד בנפרד, להעלות על הכתב את סיפור חיו ולבנות יחד עימו את סיפור ילדותו והישרדותו.

בהשפעת משנתו של יאנוש קורצ'ק, מקימה לנה בית ילדים שנוהל באופן דמוקרטי, שבו יש לילדים ה

גדולים והחזקים סמכויות והם שותפים בתפעול ובטיפול בית הילדים. בסובלנות אין-קץ ובקבלה, מצליחה לנה להתגבר על הקשיים המתעוררים תוך כדי עבודתה: סיוטי לילה ופחדים, אלימות קשה, בעיות תקשורת ועוד. בזכות מסירותה המוחלטת (לנה הקימה משפחה מחדש רק אחרי שדאגה לסידור אחרון הילדים), מצליחה לנה וצוותה לספק לילדים חוויות ילדות "נורמאליות" (מסיבת פיז'מות, חופשת סקי, לימודים) והחשוב מכל להשיב לרובם את האמון בחיים ובעולם המבוגרים.
לנה נאלצת לקטוע את התהליך החינוכי אותו התחילה בשל התקפות אלימות מצידם של אנטישמים מקומיים. היא מחליטה לקחת את מאה הילדים שלה למסע נועז מערבה. היעד הוא, לחצות את גבול פולין צ'כוסלובקיה, ומשם לנסוע מערבה, מדובר היה בסיכון אדיר, שכן לחלק מהילדים לא היו דרכונים, ובאותו הזמן נאסר על תושבי המזרח לעבור למערב בשל "המלחמה הקרה".
לאחר מסע מפרך הם מגיעים לצרפת, שם הם חיים שלוש שנים נוספות בתקופה זו עוזבים חלק מהילדים לאחר שאומצו ע"י משפחות יהודיות. ב-1949 מגיעים לנה והילדים לישראל. כאן היא סוגרת מעגל, נפרדת מהילדים ודואגת לקליטתם בקבוצת שילר. רק לאחר שהיא מוודאת שהילדים נקלטו כראוי, היא עוזבת אותם

, מקימה משפחה ועושה לביתה, אך שומרת על קשר עם הילדים עד יום מותה.

הסרט אינו מתיימר להיות סרט תיעודי-היסטורי, למרות שהוא משופע בתיאורים ופרטים מההיסטוריה. הסרט, מנסה לשתף את הצופה בחוויה באמצעות שחזר חלק מחוויות הילדים (העדויות החיות), תוך הדגשת מקומה המרכזי של לנה קיכלר במעשה. הסיפור מובא בשלושה קולות. הראשון, קריינות שמקורה בציטוטים מהספר "מאה ילדים שלי", הקריינות מספקת את נקודת מבטה של לנה קיכלר. השני, העדויות של בוגרי בית הילדים, שמתארים את חווית הילדות לאחר התבגרותם (אולי נכון יותר לומר הזדקנותם), כלומר מדובר בנקודת מבט סובייקטיבית ופרספקטיבית, על כל המשמעויות הנובעות מכך. הקול השלישי, שייך לשירה זילברמן, "הבת של לנה" כפי שהיא מגדירה את עצמה, היא מספקת לצופה מידע בדבר חיה של לנה לאחר הגעתה לארץ בשנת 1949 ועד יום מותה.

לסרט נבחרו עדים שזו להם הפעם הראשונה שהם חוזרים לבית הילדים בזקופאנה. הבמאית, שהייתה חייבת מטעמים מובנים לצמצם את מספר העדים, בחרה להתמקד באדית, אלה, מקס (אהרון בספר), יוסי, נחום ושאול (נתן בספר) שהיה דמות משמעותית ביותר בבית הילדים. על שאול מספרת רבות קיכלר גם בספרה וגם בתכניות טלוויזיה ליום השואה שהוקלטו בזיקנתה.

אנא ענו על השאלות הבאות בתיבת התגובות:

עבדו בזוגות, רשמו את שמכם בתוך התיבה.

1. ילדי בית היתומים שבגרו מספרים בסרט, שכבר בשלבים הראשונים של קליטתם בבית הילדים קראה להם לנה לחדרה וראיינה כל אחד מהם. את זיכרונותיהם העלתה על הכתב ותייקה באופן מסודר בארכיון בית הילדים, מאוחר יותר ציטטה את חלק מהדברים בספריה. מדוע עשתה לדעתכם עשתה זאת? מדוע זה היה חשוב?

2. מה לדעתכם היה "סוד ההצלחה" של לנה קיכלר? מדוע הילדים נתנו בה אמון?



יום חמישי, 17 בדצמבר 2009

טיעונים שנשמעו בעד ונגד היציאה למרד בגטו וילנא

אבא קובנר, ראש קן "השומר הצעיר" בווילנה, כינס את חבריו לדיון שהתקיים ב-31.12.41, ועיקרי דבריו מובאים להלן.

אבא קובנר (1987-1918). יליד סבסטופול שברוסיה. למד בגימנסיה העברית בווילנה. עמד בראש קן "השומר הצעיר" בווילנה והיה למעשה מנהיג התנועה והסמכות המוסרית שלה. אחרי הדיון בדצמבר 1941 ניסח "קול קורא" שבו תיאר את מצב היהודים בגטאות ואת הפתרון הסופי המאיים על כל יהודי אירופה. הוא עמד על הצורך בהכנת הגטו לקראת מרד. בעקבות ה"קול קורא" הוקמה מחתרת של כל תנועות הנוער היהודי בגטו וילנה.

עם חיסול גטו וילנה, בספטמבר 1943, עזבו אבא קובנר וחבריו את הגטו, יצאו ליערות שמסביב לווילנה והצטרפו לפרטיזנים שלחמו נגד הנאצים. קובנר היה מפקד גדוד הפרטיזנים היהודים. בתום המלחמה היה ממארגני ה"בריחה" לארץ ישראל. בתקופת מלחמת השחרור התמנה לקצין החינוך של חטיבת "גבעתי". היה חבר קיבוץ עין החורש, משורר - חתן פרס ישראל ומהוגי "בית התפוצות" ו"מורשת"- בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ.

להלן טיעונים בעד המרד:

דברי אבא קובנר בדיון בווילנה:

"מאז ישיבת המועצה האחרונה דללו שורותינו. בתקופת הביניים נעקרו מתוכנו בכוח הקרובים לנו ביותר והובלו למוות עם המוני ישראל

חייבים הננו עתה לעשות את חשבון מצפוננו, חשבון מלא. עם עקירתם של חברינו ניצבה לפנינו האמת בכל מערומיה. אותה אמת שעדיין היא מעורפלת לעיני רבים מתוכנו. ואמת זו אומרת: אין להאמין בכך, שאלה שנלקחו מאיתנו חיים. שהובלתם היתה אך גירוש. כל שאירע לנו עד עתה משמעו פונאר - מוות. ואף עובדה זו אינה האמת כולה. כי גדולה ועמוקה היא ממנה לאין שיעור. השמדתם של אלפים אינה אלא בשורת הכחדה של מיליונים. מותם שלהם הוא אובדננו השלם.

עוד קשה לי עתה להסביר, על שום מה שותתת דם וילנה ולעומתה רוגעת ביאליסטוק בשלווה. על שום מה אירע כך ולא אחרת. דבר אחד ברור לי: וילנה אינה וילנה בלבד. פונאר אינו אפיזודה... זוהי שיטה מושלמת. עומדים אנו כאן לפני שיטה מחושבת היטב, שלעת עתה סמויה היא מאיתנו.

כלום יש מנוס ממנה? לא, אם שיטה עקבית כאן, בריחה ממקום למקום אינה אשליה. שהרי מי יימלט מגטו וילנה לביאליסטוק או ורשה? בני אדם צעירים, זריזים וחסונים יותר. ובעיר האחוזה להבות ישתיירו החלשים, הזקנים, הילדים. אך בבוא האסון גם לשערי אותן הערים, בהם יחוש לו הנוער מפלט - ימצא אותו כשהוא כבר שבור ברוחו, גדוע שורשים, בלתי מוכן ונבוך. אכן תשובתנו הראשונה חייבת להיות: אין מנוס במנוסה!

כלום קיימת אפשרות של הצלה? - אם גם אכזרי הוא להשיב, חייבים אנו ליתן את התשובה - לא, אין הצלה! ותשובתנו בדין שתהיה ברורה יותר: ליחידים, לעשרות ומאות - שמא. לעם, למיליוני יהודים בעול הכיבוש הגרמני - אין הצלה.

האם יש מוצא? - כן. מוצא קיים: מרד והתגוננות מזוינת.

זהו המוצא היחיד, מוצא של כבוד לעמנו. מוצא זה חייבים אנו להבין בשלמותו. בדעה צלולה, בלב עמוק, בכל החושים - במלוא ישותנו. לאורו חייבים הננו לחיות היום כדי שתהיה שהות בידנו להכין לקראתו מחר את ההמונים. לפי שמוצא זה - בדין הוא שיהא מפעל מאורגן ורב מידות

איך נעמיס על עצמנו אחריות למעשים שסופם להביא קורבנות לאלפים? אכן תהא האחריות הקולקטיבית בחיינו אחת הבעיות הקשות ביותר. אך בסיכום אחרון, מה משמעותה? פעולתנו ייתכן שתדחק את הקץ, תביאו בטרם מועד בואו בלאו הכי".

רוז'קה קורצ'אק (1988-1921). נולדה בבילסק ליד פלוצק למשפחה ציונית. רוז'קה היתה הבכורה בין שלוש אחיות. בפלוצק הצטרפה לתנועת השומר הצעיר, ועבדה לפרנסתה אצל אלמנה שמכרה לחם. כאשר פרצה המלחמה ברחה לווילנה עם חברי התנועה. בווילנה הצטרפה למחתרת ובהמשך יצאה ליערות וילנה ולחמה כפרטיזנית. בסוף 1944 הגיעה לארץ ישראל וסיפרה את סיפור השואה ליישוב ולמנהיגיו. בשנת 1946 יצא ספרה "להבות באפר". היתה חברת קיבוץ עין החורש, עסקה במסירות בעבודה חינוכית. היתה ממקימי "מורשת", בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ, ובו עבדה עד יומה האחרון.

דברי רוז'קה בדיון בווילנה:

"אני שואלת: מי מאלה שיישארו וימשיכו בחייהם ואולי יעלה ארצה יהא העוז בידו להשיב בראש מורם לילד בארץ ישראל שישאל: מה עשית אתה? מה עשיתם אתם שעה שנפלו אלפים ומיליונים? הנשיב לילד: הצלנו את נפשותינו בלבד, תרנו אחר מליצות ונתנו להוביל אותנו כאת האחרים למוות חסרי אונים?

סבורה אני, שדווקא משום כך, לפי שקשורים הננו במידה כזו עם העם, והיישוב בארץ יקר לנו, חייבים הננו להיאבק, היאבקות על כבודו של העם, על ערכיו.

לכל עם ועם ישנם מקורות גבורה והירואיות משלו, מסורות עתיקות ונכסים, שמהם יונקים הדורות הבאים. אך לא ייתכן שמקורות אלה יהיו נחלת העבר העשיר בלבד, נחלת ההיסטוריה. בדין הוא שיתרחשו תמיד.

על עצמנו עוברת שואת דמים. החלק העיקרי שלו, היהדות האירופית, עומדת לפני הכחדה. כל כמה שטראגי הוא הדבר לכל אחד מאיתנו, הרי אובייקטיבית לא הוכחדה התקווה, שהעם כולו לא ייסתם עליו הגולל. ומהו המקור ממנו ישאבו, מה ילמדו, על מה יתחנכו הדורות הללו, זה הנוער שלנו אשר עוד יגדל בארץ, אם בקורות עמנו יהיו אך שחיטות, השמדות, אוזלת יד? תפקידנו הוא להחדיר לקורות אלה צליל חדש, לשוות להן תוכן אחר. אל נא יהיו טראגיות בלבד. יהיו נא קורות עמנו אף היאבקות של גבורה, התגוננות ומלחמה על חיים, שיש להם שחר ומוות מתוך כבוד. אם באור זה נראה את תפקידנו ונגשימו - נאמת את דבר קשרנו עם העם והרגשת האחריות המוטלת עלינו כעל חלוציו".

להלן טיעונים נגד המרד:

דברי אדם (זה שמו הפרטי - לא ידועים פרטים ביוגרפיים עליו)

"איש מאלה שדיברו כאן לא ייחד את דבריו על בעיה אחת חשובה ביותר. הריני מתכוון לאחריות הקולקטיבית הרובצת על כל יהודי בגטו. כיצד אפשר במצבנו שלנו לחשוב על היאבקות, על הכנת התגוננות בנשק, שעה שגלוי וידוע לפנינו, שעלולות הן לגרום לאסון הגדול, המוחלט. והרי אין לנו כל ביטחון שעומדים אנו לאלתר לפני חיסול מוחלט של הגטו והכחדתו הגמורה. שעה שנתחיל את פעולתנו - כלום לא נסכן את הגטו כולו? הרי לא מדובר רק בנכונותנו. אנו כשלעצמנו מוכנים - אבל הרשאים אנו ליטול על עצמנו אחריות בעד כל היהודים ולסכן את חייהם ולסייע בפועל להשמדה במקרה של כישלון? איש מיהודי הגטו לא יעמוד לצדנו, לא יבין אותנו ושמא אף יקלל אותנו ויהפוך לנו לאויב, משום שידמה בנפשו שאנו מקור כל השואה המתרגשת עליו. משום כך אין אנו רשאים לנקוט כל פעולה בלי שנעיין בבעיה זו. האחריות הקולקטיבית תלויה מעל קודקודינו כחרב פיפיות".

יעקב אנדג'ה (1943-1920). יליד וילנה, חבר הנהגת השומר הצעיר. היה בהכשרה בצ'נסטוחובה. חברים זוכרים פליטונים ושירים שכתב. עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 חזר לווילנה. יעקב נהרג בפעולת התנגדות לנאצים. התאריך והאירוע אינם ידועים לנו.

דברי יעקב בדיון בווילנה:

"הננו שומרים (כינוי לחברי התנועה), וכל חינוכנו עד עתה, כל חיינו, היו מופנים אך לארץ ישראל. שללנו מאז ומתמיד את הגלות על כל גילוייה. על יהדות אירופה מתרגשת עתה שואה. אפשר שתצא ממנה כשהיא שבורה ברוחה אבל אין ביטחה שהיא עומדת לפני הכחדה גמורה. ובלבה של אותה שואה נשתיירנו אנו כאן, קומץ של שומרים. לאמיתו של דבר אך מקרה הוא ששרויים הננו כאן, שהרי מקומנו, בארץ ישראל, ובה קשורה דרכנו ומטרתנו. אף עתה העלייה לשם היא יסוד חיינו. חייבים הננו לעשות את כל המאמצים כדי להציל מספר גדול ככל האפשר של חברינו. קיימות אפשרויות הצלה והמשך עבודה. התנועה בוורשה פעילה ושם מצווים אנו להתרכז, לחזק את הההנהגה התנועתית ולעשות הכל כדי לשמור עליה.

אכן, התחנכנו לקראת עבודה והיאבקות בארץ ישראל ולא כאן. מלחמה שם - עד הניצחון. היאבקות כאן בגטו יש בה רק משום הפגנה. ולנו אין כל תמיכה. אנו כשלעצמנו חלשים וחסרי מגן. לעומת זאת רב כוחו של האויב. בתנאים כאלה אין כל סיכויים להיאבקותנו, והוודאות שניספה בה כולנו היא ריאלית בתכלית. וזו - אינה יכולה לשמש מטרה לנו כתנועה".

המקורות נלקחו מתוך אתר מנהל חברה ונוער של משרד החינוך

http://noar.education.gov.il/main/upload/alsederyom/mered60.doc