טיעונים שנשמעו בעד ונגד היציאה למרד בגטו וילנא

אבא קובנר, ראש קן "השומר הצעיר" בווילנה, כינס את חבריו לדיון שהתקיים ב-31.12.41, ועיקרי דבריו מובאים להלן.

אבא קובנר (1987-1918). יליד סבסטופול שברוסיה. למד בגימנסיה העברית בווילנה. עמד בראש קן "השומר הצעיר" בווילנה והיה למעשה מנהיג התנועה והסמכות המוסרית שלה. אחרי הדיון בדצמבר 1941 ניסח "קול קורא" שבו תיאר את מצב היהודים בגטאות ואת הפתרון הסופי המאיים על כל יהודי אירופה. הוא עמד על הצורך בהכנת הגטו לקראת מרד. בעקבות ה"קול קורא" הוקמה מחתרת של כל תנועות הנוער היהודי בגטו וילנה.

עם חיסול גטו וילנה, בספטמבר 1943, עזבו אבא קובנר וחבריו את הגטו, יצאו ליערות שמסביב לווילנה והצטרפו לפרטיזנים שלחמו נגד הנאצים. קובנר היה מפקד גדוד הפרטיזנים היהודים. בתום המלחמה היה ממארגני ה"בריחה" לארץ ישראל. בתקופת מלחמת השחרור התמנה לקצין החינוך של חטיבת "גבעתי". היה חבר קיבוץ עין החורש, משורר - חתן פרס ישראל ומהוגי "בית התפוצות" ו"מורשת"- בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ.

להלן טיעונים בעד המרד:

דברי אבא קובנר בדיון בווילנה:

"מאז ישיבת המועצה האחרונה דללו שורותינו. בתקופת הביניים נעקרו מתוכנו בכוח הקרובים לנו ביותר והובלו למוות עם המוני ישראל

חייבים הננו עתה לעשות את חשבון מצפוננו, חשבון מלא. עם עקירתם של חברינו ניצבה לפנינו האמת בכל מערומיה. אותה אמת שעדיין היא מעורפלת לעיני רבים מתוכנו. ואמת זו אומרת: אין להאמין בכך, שאלה שנלקחו מאיתנו חיים. שהובלתם היתה אך גירוש. כל שאירע לנו עד עתה משמעו פונאר - מוות. ואף עובדה זו אינה האמת כולה. כי גדולה ועמוקה היא ממנה לאין שיעור. השמדתם של אלפים אינה אלא בשורת הכחדה של מיליונים. מותם שלהם הוא אובדננו השלם.

עוד קשה לי עתה להסביר, על שום מה שותתת דם וילנה ולעומתה רוגעת ביאליסטוק בשלווה. על שום מה אירע כך ולא אחרת. דבר אחד ברור לי: וילנה אינה וילנה בלבד. פונאר אינו אפיזודה... זוהי שיטה מושלמת. עומדים אנו כאן לפני שיטה מחושבת היטב, שלעת עתה סמויה היא מאיתנו.

כלום יש מנוס ממנה? לא, אם שיטה עקבית כאן, בריחה ממקום למקום אינה אשליה. שהרי מי יימלט מגטו וילנה לביאליסטוק או ורשה? בני אדם צעירים, זריזים וחסונים יותר. ובעיר האחוזה להבות ישתיירו החלשים, הזקנים, הילדים. אך בבוא האסון גם לשערי אותן הערים, בהם יחוש לו הנוער מפלט - ימצא אותו כשהוא כבר שבור ברוחו, גדוע שורשים, בלתי מוכן ונבוך. אכן תשובתנו הראשונה חייבת להיות: אין מנוס במנוסה!

כלום קיימת אפשרות של הצלה? - אם גם אכזרי הוא להשיב, חייבים אנו ליתן את התשובה - לא, אין הצלה! ותשובתנו בדין שתהיה ברורה יותר: ליחידים, לעשרות ומאות - שמא. לעם, למיליוני יהודים בעול הכיבוש הגרמני - אין הצלה.

האם יש מוצא? - כן. מוצא קיים: מרד והתגוננות מזוינת.

זהו המוצא היחיד, מוצא של כבוד לעמנו. מוצא זה חייבים אנו להבין בשלמותו. בדעה צלולה, בלב עמוק, בכל החושים - במלוא ישותנו. לאורו חייבים הננו לחיות היום כדי שתהיה שהות בידנו להכין לקראתו מחר את ההמונים. לפי שמוצא זה - בדין הוא שיהא מפעל מאורגן ורב מידות

איך נעמיס על עצמנו אחריות למעשים שסופם להביא קורבנות לאלפים? אכן תהא האחריות הקולקטיבית בחיינו אחת הבעיות הקשות ביותר. אך בסיכום אחרון, מה משמעותה? פעולתנו ייתכן שתדחק את הקץ, תביאו בטרם מועד בואו בלאו הכי".

רוז'קה קורצ'אק (1988-1921). נולדה בבילסק ליד פלוצק למשפחה ציונית. רוז'קה היתה הבכורה בין שלוש אחיות. בפלוצק הצטרפה לתנועת השומר הצעיר, ועבדה לפרנסתה אצל אלמנה שמכרה לחם. כאשר פרצה המלחמה ברחה לווילנה עם חברי התנועה. בווילנה הצטרפה למחתרת ובהמשך יצאה ליערות וילנה ולחמה כפרטיזנית. בסוף 1944 הגיעה לארץ ישראל וסיפרה את סיפור השואה ליישוב ולמנהיגיו. בשנת 1946 יצא ספרה "להבות באפר". היתה חברת קיבוץ עין החורש, עסקה במסירות בעבודה חינוכית. היתה ממקימי "מורשת", בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ, ובו עבדה עד יומה האחרון.

דברי רוז'קה בדיון בווילנה:

"אני שואלת: מי מאלה שיישארו וימשיכו בחייהם ואולי יעלה ארצה יהא העוז בידו להשיב בראש מורם לילד בארץ ישראל שישאל: מה עשית אתה? מה עשיתם אתם שעה שנפלו אלפים ומיליונים? הנשיב לילד: הצלנו את נפשותינו בלבד, תרנו אחר מליצות ונתנו להוביל אותנו כאת האחרים למוות חסרי אונים?

סבורה אני, שדווקא משום כך, לפי שקשורים הננו במידה כזו עם העם, והיישוב בארץ יקר לנו, חייבים הננו להיאבק, היאבקות על כבודו של העם, על ערכיו.

לכל עם ועם ישנם מקורות גבורה והירואיות משלו, מסורות עתיקות ונכסים, שמהם יונקים הדורות הבאים. אך לא ייתכן שמקורות אלה יהיו נחלת העבר העשיר בלבד, נחלת ההיסטוריה. בדין הוא שיתרחשו תמיד.

על עצמנו עוברת שואת דמים. החלק העיקרי שלו, היהדות האירופית, עומדת לפני הכחדה. כל כמה שטראגי הוא הדבר לכל אחד מאיתנו, הרי אובייקטיבית לא הוכחדה התקווה, שהעם כולו לא ייסתם עליו הגולל. ומהו המקור ממנו ישאבו, מה ילמדו, על מה יתחנכו הדורות הללו, זה הנוער שלנו אשר עוד יגדל בארץ, אם בקורות עמנו יהיו אך שחיטות, השמדות, אוזלת יד? תפקידנו הוא להחדיר לקורות אלה צליל חדש, לשוות להן תוכן אחר. אל נא יהיו טראגיות בלבד. יהיו נא קורות עמנו אף היאבקות של גבורה, התגוננות ומלחמה על חיים, שיש להם שחר ומוות מתוך כבוד. אם באור זה נראה את תפקידנו ונגשימו - נאמת את דבר קשרנו עם העם והרגשת האחריות המוטלת עלינו כעל חלוציו".

להלן טיעונים נגד המרד:

דברי אדם (זה שמו הפרטי - לא ידועים פרטים ביוגרפיים עליו)

"איש מאלה שדיברו כאן לא ייחד את דבריו על בעיה אחת חשובה ביותר. הריני מתכוון לאחריות הקולקטיבית הרובצת על כל יהודי בגטו. כיצד אפשר במצבנו שלנו לחשוב על היאבקות, על הכנת התגוננות בנשק, שעה שגלוי וידוע לפנינו, שעלולות הן לגרום לאסון הגדול, המוחלט. והרי אין לנו כל ביטחון שעומדים אנו לאלתר לפני חיסול מוחלט של הגטו והכחדתו הגמורה. שעה שנתחיל את פעולתנו - כלום לא נסכן את הגטו כולו? הרי לא מדובר רק בנכונותנו. אנו כשלעצמנו מוכנים - אבל הרשאים אנו ליטול על עצמנו אחריות בעד כל היהודים ולסכן את חייהם ולסייע בפועל להשמדה במקרה של כישלון? איש מיהודי הגטו לא יעמוד לצדנו, לא יבין אותנו ושמא אף יקלל אותנו ויהפוך לנו לאויב, משום שידמה בנפשו שאנו מקור כל השואה המתרגשת עליו. משום כך אין אנו רשאים לנקוט כל פעולה בלי שנעיין בבעיה זו. האחריות הקולקטיבית תלויה מעל קודקודינו כחרב פיפיות".

יעקב אנדג'ה (1943-1920). יליד וילנה, חבר הנהגת השומר הצעיר. היה בהכשרה בצ'נסטוחובה. חברים זוכרים פליטונים ושירים שכתב. עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 חזר לווילנה. יעקב נהרג בפעולת התנגדות לנאצים. התאריך והאירוע אינם ידועים לנו.

דברי יעקב בדיון בווילנה:

"הננו שומרים (כינוי לחברי התנועה), וכל חינוכנו עד עתה, כל חיינו, היו מופנים אך לארץ ישראל. שללנו מאז ומתמיד את הגלות על כל גילוייה. על יהדות אירופה מתרגשת עתה שואה. אפשר שתצא ממנה כשהיא שבורה ברוחה אבל אין ביטחה שהיא עומדת לפני הכחדה גמורה. ובלבה של אותה שואה נשתיירנו אנו כאן, קומץ של שומרים. לאמיתו של דבר אך מקרה הוא ששרויים הננו כאן, שהרי מקומנו, בארץ ישראל, ובה קשורה דרכנו ומטרתנו. אף עתה העלייה לשם היא יסוד חיינו. חייבים הננו לעשות את כל המאמצים כדי להציל מספר גדול ככל האפשר של חברינו. קיימות אפשרויות הצלה והמשך עבודה. התנועה בוורשה פעילה ושם מצווים אנו להתרכז, לחזק את הההנהגה התנועתית ולעשות הכל כדי לשמור עליה.

אכן, התחנכנו לקראת עבודה והיאבקות בארץ ישראל ולא כאן. מלחמה שם - עד הניצחון. היאבקות כאן בגטו יש בה רק משום הפגנה. ולנו אין כל תמיכה. אנו כשלעצמנו חלשים וחסרי מגן. לעומת זאת רב כוחו של האויב. בתנאים כאלה אין כל סיכויים להיאבקותנו, והוודאות שניספה בה כולנו היא ריאלית בתכלית. וזו - אינה יכולה לשמש מטרה לנו כתנועה".

המקורות נלקחו מתוך אתר מנהל חברה ונוער של משרד החינוך

http://noar.education.gov.il/main/upload/alsederyom/mered60.doc

האם למרוד או לא למרוד? ההתלבטות של המחתרות היהודיות בגטאות בסוגיית היציאה למרד

בסוף שנת 1941 החלו הנאצים לחסל את הגטאות, כלומר לשלוח את תושבי הגטו למחנות ההשמדה. חברי המחתרות היהודיות, שרבים מהם היו חברי תנועות הנוער, התלבטו בשאלה האם לצאת למרד בנאצים.

מונח לפניכם דף מקורות המתאר את הדיון שנערך בגטו וילנא (עיר הבירה של ליטא) בשאלת היציאה למרד, שנערך ב 31.12.1941

אנו עומדים לשחזר את הדיון שנערך באותו הערב. אתם תצטרכו להחליט בסופו של הדיון האם לצאת למרד

רקע על גטו וילנא

במהלך שנת 1941 בשורה של אקציות חוסלו רוב יהודי וילנה (40,000 מתוך 60,000 יהודים). ב- 1 בינואר 1942 פרסם אבא קובנר כרוז אל חברי תנועות הנוער בגטו וקרא: "אל נלך כצאן לטבח". הייתה זו הקריאה הפומבית הראשונה למרד. לראשונה נודע מה עלה בגורל היהודים שהוצאו מן הגטו – כולם הומתו בפונאר. לאחר הכרוז החליטו כל תנועות הנוער בגטו לארגן מחתרת משותפת. כדי שלמור על החשאיות הוקמו תאי מחתרת בני חמישה אנשים כל אחד, סה"כ כ- 300 איש. כמפקד המחתרת מונה יצחק ויטנברג, ראש הקבוצה הקומוניסטית בגטו, שהיה בקשרים עם המחתרת הקומוניסטית שמחוץ לגטו.

בוילנה החלו לייצר נשק (בקבוקי מולוטוב) ולהבריח נשק ממפעלי נשק של הצבא הגרמני שם עבדו. ס' יו"ר היודנראט היה חבר מחתרת, והוא סייע להם בארגון מרתפים אטומים ומוחבאים ששם יוכלו להתאמן בחשאי. יו"ר היודנראט, גנס, העלים בתחילה עין מפעילותם, אך לקראת שנת 1943 – עם חיסולם של גטאות רבים, הוא החל לחשוש שמא יגלו הגרמנים את המחתרת ויחסלו את הגטו. גנס קידם את היצרנות בגטו במטרה לשמור עליו ואסר על פעילות המחתרת ואף אסר חברי מחתרת. בשלב מסוים נודע דבר פעילותה של המחתרת לאנשי הגטו וגנס דרש להסגיר את מפקד המחתרת בגלל הסיכון להשמדת הגטו. כל אנשי הגטו תמכו בהסגרה מתוך תקווה שימשיכו לחיות. לבסוף הוסגר ויטנברג, אך הוא התאבד בבליעת רעל לפני שעונה ע"י הגרמנים.

האם בסופו של דבר יצא המרד לפועל? את התשובה תקבלו בסופו של השיעור

האם הויקפדיה יכולה לשמש מקור אמין בעבודה שלכם?

רובכם, אני מניח, משתמשים מידי פעם באנצקלופדיה החופשית ויקיפדיה. אני גאה להודות שגם אני משתמש בה כשאני צריך מידע כללי או ראשוני על נושא מסויים.

נשאלת השאלה האם הויקיפדיה יכולה לשמש אותנו כאנציקלופדיה אמינה, עד כדי כך שנצטט ממנה בעבודה בבית הספר התיכון או באוניברסיטה?

מה דעתכם?

נערוך מיד דיון בשאלה הזאת בדיגלו, אבל לפני כן כמה עובדות:

• כל אדם יכול לרשום כל ערך בויקיפדיה
• כל אדם יכול לתקן ולערוך ערכים בויקיפדיה.
• מדובר במערכת טכנולוגית מתוחכמת השולחת הודעה מיידית לכותב הערך, במידה ומשהו הכניס שינוי בערך שלו.
• בויקיפדיה ישנם אנשים שמונו ע"י ציבור הגולשים ל"עורכי על" ולהם יש סמכות למחוק, לשנות ולשפר ניסוח.
• עורכי העל אינם בהכרח אנשי אקדמיה.
• הויקיפדיה לא שייכת לחברה פרטית, אלא היא ארגון ציבורי המתפרנס מתרומות.
• רוב גולשי האינטרנט בישראל חושבים שהויקיפדיה אמינה.
• בדיקות שנעשו בעולם הראו שרוב המידע בויקיפדיה אמין אמין, אך יש מקרים בהם המידע מוטה או מוטעה.

עוד על אמינותה של הויקיפדיה קראו כאן: http://www.haaretz.com/captain/spages/1130637.html

ויש עוד הרבה כתבות בנושא ברחבי האינטרנט.

תנועות הנוער בגטאות - דף עבודה

מיד תתבקשו לקרוא מקורות ולענות על שאלות . העתיקו את השאלות לתוך תיבת התגובה וכתבו את התשובה. נא לא לשכוח להוסיף את שמכם ואת כתובת הדואר האלקטרוני שלכם.

קראו את את הקטע מתוך עיתון המחתרת של תנועת "דרור החלוץ" בגטו ורשה.

א) מה אנו למדים על מצבם של בני הנוער ממקור זה?

ב) מהם הדברים אותם צריכה תנועת הנוער להעניק לפי דעתו של עורך עיתון התנועה "דרור החלוץ" בגטו ורשה?

קראו את עדותה יפה הרט על ארגוני הנוער בגטו לודג' בפולין.

א) מה הייתה התרומה של ההשתתפות בפעילות התנועה "תנועת הנוער הציוני" מבחינתה של יפה הרט?

ב) חפשו באינטרנט מקור ראשוני או משני העוסק בפעילות תנועות הנוער בתקופת השואה. ליד המקור כתבו את כתובתו, מי כתב אותו ובאיזה אתר הוא מופיע.

האם הייתם משתמשים בו כמקור בבליוגרפי בעבודה שלכם במידה והייתם כותבים עבודה על הנושא? מדוע?

פעילותן של תנועות הנוער בגטאות של פולין

בשיעורים הקודמים, למדנו על כיבושה של פולין ע"י הגרמנים. היה זה, המהלך הראשון של הגרמנים במלחמת העולם השניה. מיד לאחר כיבושה של פולין פנו הגרמנים להמשך כיבושיהם ברחבי אירופה. בקורס שלנו נתמקד ביהודי פולין, שנכלאו ע"י הנאצים בגטאות בגטאות.

כאמור, תנאי החיים בגטאות היו קשים מנשוא: צפיפות קשה (משפחות נאלצו להצטופף יחד באותן דירות), מחסור במזון (הקצבת המזון הגרמנית היתה כ 180 קלוריות ביום, 10% מהמנה לה זקוק אדם), עבודה מפרכת (היציאה לעבודת כפיה או למחנות עבודה איפשרו תוספת מזון אך חלק מהיהודים מתו בשל תנאי העבודה) או בטלה. המצב תברואתי בגטאות היה חמור (מחסור במים חמים לרחצה, מחסור בסבון ובתרופות) והוא גרם למחלות ומגפות מדבקות (טיפוס ושחפת). הקור העז והמחסור בדלק או בעצים לחימום הגביר את קצב התמותה בגטאות.

למדנו מהמקורות, שהמצב הקשה הביא את תושבי הגטאות למלחמת קיום אכזרית. הרעב, ההזנחה הגופנית והלחץ הפסיכולוגי גרם למלחמת הישרדות יומיומית. היו מקרים בהם בודדים גנבו מזון או התנפלו על עוברי אורח שנאו בידהם חבילות מזון. כאמור היו אלה מקרים יוצאי-דופן ומלחמת ההישרדות האישית לא הביאה לתוהו ובוהו מוחלט.

יציאתם של הגברים למחנות העבודה והמצב החדש שנכפה על היהודים גרם לשינויים במבנה המשפחתי המסורתי. נשים מצאו עצמן אחראיות על פרנסת המשפחה, ובמקרים ילדים יצאו לעבוד. רבים מהילדים הספיקו ללמוד ויצאו לסייע בפרנסת המשפחה, 80% מהמזון שהגיע לגטאות היה מוברח, רובו הגיע באמצעות ילדים שחצו את חומות הגטו תוך סיכון עצמי.

תנאי הצפיפות הקשים וחוסר המעש הביאו לחיכוכים בתוך המשפחות ועם משפחות אחרות משום שכולם היו צריכים לחלוק יחד מקום מגורים, מעט מזון ואמצעי קיום אחרים (סבון, תרופות וכו).

לסיכום, אצטט מדבריו של הרב ניסנבוים שהיה אחד הרבנים החשובים בגטו וורשה:

"זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו אויבים את הנשמה והיהודי הקריב את נשמתו על קידוש השם. עתה דורש הצורר את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור חיו"

למה התכוון הרב ניסנבוים בדבריו אלה?

הרב התכוון לומר שעל יהודי הגטו לעשות הכל כדי לשמור על החיים ולשרוד. לא רק על חייך אלא גם על חייהם של בני משפחתך, הסובבים אותך וכלל הקהילה בגטו. הרב אוסר מוות על "קידוש השם" אלא הגנה על הגוף היהודי, גם במחיר של אי שמירת המצוות. היהודים לא יכלו להלחם בנאצים בכלי נשק אלא ע"י מלחמת קיום שתסכל את כוונתם לחסל את היהודים.

בשיעור זה נלמד על פעילותן של תנועות הנוער היהודיות בגטאות של פולין.

נרצה ללמוד על הדרך בו התמודדו תנועות הנוער היהודיות עם מציאות החיים בגטאות. נרצה לדעת איזה תנועות פעלו, מטרותיהן, תחומי פעילותן וכיצד הן תרמו ל"קידוש החיים" היהודיים בגטאות של פולין.

תנועות נוער יהודיות פעלו בפולין כבר בראשית המאה העשרים. התנועות היו שייכות ברובן לתנועות הפוליטיות המרכזיות (בית"ר, השומר הצעיר, דרור, ותנועת הנוער של הבונד [התנועה הקומוניסטית היהודית] ותנועות אחרות). בתמונה, אזכרה בגטו לודג' בפולין לזכרם של ח"נ ביאליק והרצל, שנערכה " חזית הנוער הציוני".

לאחר הקמתם של הגטאות המשיכו התנועות להתקיים גם בתוך הגטאות. רוב חברי תנועות הנוער היו אנשים צעירים ולכן היו משוחררים מנטל פרנסה ואחריות על משפחה, דבר שאיפשר להם להסתכן ולפעול בדרך נועזת מאחרים. פעילות תנועות הנוער התמקדה בשני מישורים: א) סיוע לקהילה בהישרדות הפיזית (סיוע לנזקקים, איסוף מזון וכו). ב) הישרדות רוחנית של הנוער ותושבי הגטו. לצורך כך הם קיימו פעילות חינוכית בקני התנועה בגטאות, פרסומו עיתוני מחתרת, הקימו ספריות, המשיכו בפעילות ההכשרה של צעירים להגשמה ציונית וקיימו קשר בין הקהילות היהודיות בגטאות השונים.

תנועות הנוער פעלו לרוב במחתרת. בגטו ורשה הם עסקו למשל בהוצאת עיתונים מחתרתיים, בהסברה חינוך וסעד וגם הקימו ארכיון מחתרתי בשם "עונג שבת" (מכתבים, עיתונים ועדויות על מה שקרה בגטו. הארכיון הוחבא בכדי-חלב מתחת לאדמה. חלק מהכדים נמצאו לאחר המלחמה). בשלב מאוחר יותר הפכו מנהיגי תנועות הנוער למנהגי המרידות בגטאות. המפורסם שבהם היה מרדכי אנילביץ – מנהיג מרד גטו ורשה.

תנועות הנוער הצליחו לנתק את הצעירים מקשיי היומיום שלהם ולהעניק להם חלומות של הגשמה ומימוש עצמי. בפעולות בקני התנועה הם היו שרים יחד, ומשוחחים על עתידם בא"י. כלומר מצד אחד, הם חיו בגטו הרעב והמיואש, ומצד שני, הם היו מנותקים ממנו, מפני שבניגוד למציאות הגטו חיי החברה בתנועה היו שמחים יותר ומלאי תקווה.

קריאת רשות להרחבה: מאמרו של ישראל גוטמן על תנועות הנוער.

עברו עכשיו לדף העבודה של השיעור