בשיעורים הקודמים, למדנו על כיבושה של פולין ע"י הגרמנים. היה זה, המהלך הראשון של הגרמנים במלחמת העולם השניה. מיד לאחר כיבושה של פולין פנו הגרמנים להמשך כיבושיהם ברחבי אירופה. בקורס שלנו נתמקד ביהודי פולין, שנכלאו ע"י הנאצים בגטאות בגטאות.
כאמור, תנאי החיים בגטאות היו קשים מנשוא: צפיפות קשה (משפחות נאלצו להצטופף יחד באותן דירות), מחסור במזון (הקצבת המזון הגרמנית היתה כ 180 קלוריות ביום, 10% מהמנה לה זקוק אדם), עבודה מפרכת (היציאה לעבודת כפיה או למחנות עבודה איפשרו תוספת מזון אך חלק מהיהודים מתו בשל תנאי העבודה) או בטלה. המצב תברואתי בגטאות היה חמור (מחסור במים חמים לרחצה, מחסור בסבון ובתרופות) והוא גרם למחלות ומגפות מדבקות (טיפוס ושחפת). הקור העז והמחסור בדלק או בעצים לחימום הגביר את קצב התמותה בגטאות.
למדנו מהמקורות, שהמצב הקשה הביא את תושבי הגטאות למלחמת קיום אכזרית. הרעב, ההזנחה הגופנית והלחץ הפסיכולוגי גרם למלחמת הישרדות יומיומית. היו מקרים בהם בודדים גנבו מזון או התנפלו על עוברי אורח שנאו בידהם חבילות מזון. כאמור היו אלה מקרים יוצאי-דופן ומלחמת ההישרדות האישית לא הביאה לתוהו ובוהו מוחלט.
יציאתם של הגברים למחנות העבודה והמצב החדש שנכפה על היהודים גרם לשינויים במבנה המשפחתי המסורתי. נשים מצאו עצמן אחראיות על פרנסת המשפחה, ובמקרים ילדים יצאו לעבוד. רבים מהילדים הספיקו ללמוד ויצאו לסייע בפרנסת המשפחה, 80% מהמזון שהגיע לגטאות היה מוברח, רובו הגיע באמצעות ילדים שחצו את חומות הגטו תוך סיכון עצמי.
תנאי הצפיפות הקשים וחוסר המעש הביאו לחיכוכים בתוך המשפחות ועם משפחות אחרות משום שכולם היו צריכים לחלוק יחד מקום מגורים, מעט מזון ואמצעי קיום אחרים (סבון, תרופות וכו).
לסיכום, אצטט מדבריו של הרב ניסנבוים שהיה אחד הרבנים החשובים בגטו וורשה:
"זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו אויבים את הנשמה והיהודי הקריב את נשמתו על קידוש השם. עתה דורש הצורר את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור חיו"
למה התכוון הרב ניסנבוים בדבריו אלה?
הרב התכוון לומר שעל יהודי הגטו לעשות הכל כדי לשמור על החיים ולשרוד. לא רק על חייך אלא גם על חייהם של בני משפחתך, הסובבים אותך וכלל הקהילה בגטו. הרב אוסר מוות על "קידוש השם" אלא הגנה על הגוף היהודי, גם במחיר של אי שמירת המצוות. היהודים לא יכלו להלחם בנאצים בכלי נשק אלא ע"י מלחמת קיום שתסכל את כוונתם לחסל את היהודים.
בשיעור זה נלמד על פעילותן של תנועות הנוער היהודיות בגטאות של פולין.
נרצה ללמוד על הדרך בו התמודדו תנועות הנוער היהודיות עם מציאות החיים בגטאות. נרצה לדעת איזה תנועות פעלו, מטרותיהן, תחומי פעילותן וכיצד הן תרמו ל"קידוש החיים" היהודיים בגטאות של פולין.
תנועות נוער יהודיות פעלו בפולין כבר בראשית המאה העשרים. התנועות היו שייכות ברובן לתנועות הפוליטיות המרכזיות (בית"ר, השומר הצעיר, דרור, ותנועת הנוער של הבונד [התנועה הקומוניסטית היהודית] ותנועות אחרות). בתמונה, אזכרה בגטו לודג' בפולין לזכרם של ח"נ ביאליק והרצל, שנערכה " חזית הנוער הציוני".
לאחר הקמתם של הגטאות המשיכו התנועות להתקיים גם בתוך הגטאות. רוב חברי תנועות הנוער היו אנשים צעירים ולכן היו משוחררים מנטל פרנסה ואחריות על משפחה, דבר שאיפשר להם להסתכן ולפעול בדרך נועזת מאחרים. פעילות תנועות הנוער התמקדה בשני מישורים: א) סיוע לקהילה בהישרדות הפיזית (סיוע לנזקקים, איסוף מזון וכו). ב) הישרדות רוחנית של הנוער ותושבי הגטו. לצורך כך הם קיימו פעילות חינוכית בקני התנועה בגטאות, פרסומו עיתוני מחתרת, הקימו ספריות, המשיכו בפעילות ההכשרה של צעירים להגשמה ציונית וקיימו קשר בין הקהילות היהודיות בגטאות השונים.
תנועות הנוער פעלו לרוב במחתרת. בגטו ורשה הם עסקו למשל בהוצאת עיתונים מחתרתיים, בהסברה חינוך וסעד וגם הקימו ארכיון מחתרתי בשם "עונג שבת" (מכתבים, עיתונים ועדויות על מה שקרה בגטו. הארכיון הוחבא בכדי-חלב מתחת לאדמה. חלק מהכדים נמצאו לאחר המלחמה). בשלב מאוחר יותר הפכו מנהיגי תנועות הנוער למנהגי המרידות בגטאות. המפורסם שבהם היה מרדכי אנילביץ – מנהיג מרד גטו ורשה.
תנועות הנוער הצליחו לנתק את הצעירים מקשיי היומיום שלהם ולהעניק להם חלומות של הגשמה ומימוש עצמי. בפעולות בקני התנועה הם היו שרים יחד, ומשוחחים על עתידם בא"י. כלומר מצד אחד, הם חיו בגטו הרעב והמיואש, ומצד שני, הם היו מנותקים ממנו, מפני שבניגוד למציאות הגטו חיי החברה בתנועה היו שמחים יותר ומלאי תקווה.
קריאת רשות להרחבה: מאמרו של ישראל גוטמן על תנועות הנוער.
עברו עכשיו לדף העבודה של השיעור
