יום חמישי, 17 בדצמבר 2009

טיעונים שנשמעו בעד ונגד היציאה למרד בגטו וילנא

אבא קובנר, ראש קן "השומר הצעיר" בווילנה, כינס את חבריו לדיון שהתקיים ב-31.12.41, ועיקרי דבריו מובאים להלן.

אבא קובנר (1987-1918). יליד סבסטופול שברוסיה. למד בגימנסיה העברית בווילנה. עמד בראש קן "השומר הצעיר" בווילנה והיה למעשה מנהיג התנועה והסמכות המוסרית שלה. אחרי הדיון בדצמבר 1941 ניסח "קול קורא" שבו תיאר את מצב היהודים בגטאות ואת הפתרון הסופי המאיים על כל יהודי אירופה. הוא עמד על הצורך בהכנת הגטו לקראת מרד. בעקבות ה"קול קורא" הוקמה מחתרת של כל תנועות הנוער היהודי בגטו וילנה.

עם חיסול גטו וילנה, בספטמבר 1943, עזבו אבא קובנר וחבריו את הגטו, יצאו ליערות שמסביב לווילנה והצטרפו לפרטיזנים שלחמו נגד הנאצים. קובנר היה מפקד גדוד הפרטיזנים היהודים. בתום המלחמה היה ממארגני ה"בריחה" לארץ ישראל. בתקופת מלחמת השחרור התמנה לקצין החינוך של חטיבת "גבעתי". היה חבר קיבוץ עין החורש, משורר - חתן פרס ישראל ומהוגי "בית התפוצות" ו"מורשת"- בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ.

להלן טיעונים בעד המרד:

דברי אבא קובנר בדיון בווילנה:

"מאז ישיבת המועצה האחרונה דללו שורותינו. בתקופת הביניים נעקרו מתוכנו בכוח הקרובים לנו ביותר והובלו למוות עם המוני ישראל

חייבים הננו עתה לעשות את חשבון מצפוננו, חשבון מלא. עם עקירתם של חברינו ניצבה לפנינו האמת בכל מערומיה. אותה אמת שעדיין היא מעורפלת לעיני רבים מתוכנו. ואמת זו אומרת: אין להאמין בכך, שאלה שנלקחו מאיתנו חיים. שהובלתם היתה אך גירוש. כל שאירע לנו עד עתה משמעו פונאר - מוות. ואף עובדה זו אינה האמת כולה. כי גדולה ועמוקה היא ממנה לאין שיעור. השמדתם של אלפים אינה אלא בשורת הכחדה של מיליונים. מותם שלהם הוא אובדננו השלם.

עוד קשה לי עתה להסביר, על שום מה שותתת דם וילנה ולעומתה רוגעת ביאליסטוק בשלווה. על שום מה אירע כך ולא אחרת. דבר אחד ברור לי: וילנה אינה וילנה בלבד. פונאר אינו אפיזודה... זוהי שיטה מושלמת. עומדים אנו כאן לפני שיטה מחושבת היטב, שלעת עתה סמויה היא מאיתנו.

כלום יש מנוס ממנה? לא, אם שיטה עקבית כאן, בריחה ממקום למקום אינה אשליה. שהרי מי יימלט מגטו וילנה לביאליסטוק או ורשה? בני אדם צעירים, זריזים וחסונים יותר. ובעיר האחוזה להבות ישתיירו החלשים, הזקנים, הילדים. אך בבוא האסון גם לשערי אותן הערים, בהם יחוש לו הנוער מפלט - ימצא אותו כשהוא כבר שבור ברוחו, גדוע שורשים, בלתי מוכן ונבוך. אכן תשובתנו הראשונה חייבת להיות: אין מנוס במנוסה!

כלום קיימת אפשרות של הצלה? - אם גם אכזרי הוא להשיב, חייבים אנו ליתן את התשובה - לא, אין הצלה! ותשובתנו בדין שתהיה ברורה יותר: ליחידים, לעשרות ומאות - שמא. לעם, למיליוני יהודים בעול הכיבוש הגרמני - אין הצלה.

האם יש מוצא? - כן. מוצא קיים: מרד והתגוננות מזוינת.

זהו המוצא היחיד, מוצא של כבוד לעמנו. מוצא זה חייבים אנו להבין בשלמותו. בדעה צלולה, בלב עמוק, בכל החושים - במלוא ישותנו. לאורו חייבים הננו לחיות היום כדי שתהיה שהות בידנו להכין לקראתו מחר את ההמונים. לפי שמוצא זה - בדין הוא שיהא מפעל מאורגן ורב מידות

איך נעמיס על עצמנו אחריות למעשים שסופם להביא קורבנות לאלפים? אכן תהא האחריות הקולקטיבית בחיינו אחת הבעיות הקשות ביותר. אך בסיכום אחרון, מה משמעותה? פעולתנו ייתכן שתדחק את הקץ, תביאו בטרם מועד בואו בלאו הכי".

רוז'קה קורצ'אק (1988-1921). נולדה בבילסק ליד פלוצק למשפחה ציונית. רוז'קה היתה הבכורה בין שלוש אחיות. בפלוצק הצטרפה לתנועת השומר הצעיר, ועבדה לפרנסתה אצל אלמנה שמכרה לחם. כאשר פרצה המלחמה ברחה לווילנה עם חברי התנועה. בווילנה הצטרפה למחתרת ובהמשך יצאה ליערות וילנה ולחמה כפרטיזנית. בסוף 1944 הגיעה לארץ ישראל וסיפרה את סיפור השואה ליישוב ולמנהיגיו. בשנת 1946 יצא ספרה "להבות באפר". היתה חברת קיבוץ עין החורש, עסקה במסירות בעבודה חינוכית. היתה ממקימי "מורשת", בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ, ובו עבדה עד יומה האחרון.

דברי רוז'קה בדיון בווילנה:

"אני שואלת: מי מאלה שיישארו וימשיכו בחייהם ואולי יעלה ארצה יהא העוז בידו להשיב בראש מורם לילד בארץ ישראל שישאל: מה עשית אתה? מה עשיתם אתם שעה שנפלו אלפים ומיליונים? הנשיב לילד: הצלנו את נפשותינו בלבד, תרנו אחר מליצות ונתנו להוביל אותנו כאת האחרים למוות חסרי אונים?

סבורה אני, שדווקא משום כך, לפי שקשורים הננו במידה כזו עם העם, והיישוב בארץ יקר לנו, חייבים הננו להיאבק, היאבקות על כבודו של העם, על ערכיו.

לכל עם ועם ישנם מקורות גבורה והירואיות משלו, מסורות עתיקות ונכסים, שמהם יונקים הדורות הבאים. אך לא ייתכן שמקורות אלה יהיו נחלת העבר העשיר בלבד, נחלת ההיסטוריה. בדין הוא שיתרחשו תמיד.

על עצמנו עוברת שואת דמים. החלק העיקרי שלו, היהדות האירופית, עומדת לפני הכחדה. כל כמה שטראגי הוא הדבר לכל אחד מאיתנו, הרי אובייקטיבית לא הוכחדה התקווה, שהעם כולו לא ייסתם עליו הגולל. ומהו המקור ממנו ישאבו, מה ילמדו, על מה יתחנכו הדורות הללו, זה הנוער שלנו אשר עוד יגדל בארץ, אם בקורות עמנו יהיו אך שחיטות, השמדות, אוזלת יד? תפקידנו הוא להחדיר לקורות אלה צליל חדש, לשוות להן תוכן אחר. אל נא יהיו טראגיות בלבד. יהיו נא קורות עמנו אף היאבקות של גבורה, התגוננות ומלחמה על חיים, שיש להם שחר ומוות מתוך כבוד. אם באור זה נראה את תפקידנו ונגשימו - נאמת את דבר קשרנו עם העם והרגשת האחריות המוטלת עלינו כעל חלוציו".

להלן טיעונים נגד המרד:

דברי אדם (זה שמו הפרטי - לא ידועים פרטים ביוגרפיים עליו)

"איש מאלה שדיברו כאן לא ייחד את דבריו על בעיה אחת חשובה ביותר. הריני מתכוון לאחריות הקולקטיבית הרובצת על כל יהודי בגטו. כיצד אפשר במצבנו שלנו לחשוב על היאבקות, על הכנת התגוננות בנשק, שעה שגלוי וידוע לפנינו, שעלולות הן לגרום לאסון הגדול, המוחלט. והרי אין לנו כל ביטחון שעומדים אנו לאלתר לפני חיסול מוחלט של הגטו והכחדתו הגמורה. שעה שנתחיל את פעולתנו - כלום לא נסכן את הגטו כולו? הרי לא מדובר רק בנכונותנו. אנו כשלעצמנו מוכנים - אבל הרשאים אנו ליטול על עצמנו אחריות בעד כל היהודים ולסכן את חייהם ולסייע בפועל להשמדה במקרה של כישלון? איש מיהודי הגטו לא יעמוד לצדנו, לא יבין אותנו ושמא אף יקלל אותנו ויהפוך לנו לאויב, משום שידמה בנפשו שאנו מקור כל השואה המתרגשת עליו. משום כך אין אנו רשאים לנקוט כל פעולה בלי שנעיין בבעיה זו. האחריות הקולקטיבית תלויה מעל קודקודינו כחרב פיפיות".

יעקב אנדג'ה (1943-1920). יליד וילנה, חבר הנהגת השומר הצעיר. היה בהכשרה בצ'נסטוחובה. חברים זוכרים פליטונים ושירים שכתב. עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 חזר לווילנה. יעקב נהרג בפעולת התנגדות לנאצים. התאריך והאירוע אינם ידועים לנו.

דברי יעקב בדיון בווילנה:

"הננו שומרים (כינוי לחברי התנועה), וכל חינוכנו עד עתה, כל חיינו, היו מופנים אך לארץ ישראל. שללנו מאז ומתמיד את הגלות על כל גילוייה. על יהדות אירופה מתרגשת עתה שואה. אפשר שתצא ממנה כשהיא שבורה ברוחה אבל אין ביטחה שהיא עומדת לפני הכחדה גמורה. ובלבה של אותה שואה נשתיירנו אנו כאן, קומץ של שומרים. לאמיתו של דבר אך מקרה הוא ששרויים הננו כאן, שהרי מקומנו, בארץ ישראל, ובה קשורה דרכנו ומטרתנו. אף עתה העלייה לשם היא יסוד חיינו. חייבים הננו לעשות את כל המאמצים כדי להציל מספר גדול ככל האפשר של חברינו. קיימות אפשרויות הצלה והמשך עבודה. התנועה בוורשה פעילה ושם מצווים אנו להתרכז, לחזק את הההנהגה התנועתית ולעשות הכל כדי לשמור עליה.

אכן, התחנכנו לקראת עבודה והיאבקות בארץ ישראל ולא כאן. מלחמה שם - עד הניצחון. היאבקות כאן בגטו יש בה רק משום הפגנה. ולנו אין כל תמיכה. אנו כשלעצמנו חלשים וחסרי מגן. לעומת זאת רב כוחו של האויב. בתנאים כאלה אין כל סיכויים להיאבקותנו, והוודאות שניספה בה כולנו היא ריאלית בתכלית. וזו - אינה יכולה לשמש מטרה לנו כתנועה".

המקורות נלקחו מתוך אתר מנהל חברה ונוער של משרד החינוך

http://noar.education.gov.il/main/upload/alsederyom/mered60.doc


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה